כשנולדנו, גדלנו והתפתחנו מתוך תשוקה לצמוח, לפעול ולגדול. משהו בלתי נראה, דחף אותנו לזחול, לעמוד וללכת. לא היכרנו את המילה "קשה לי". גם כשעמדנו, בפעם הראשונה ונפלנו, לא עברה לנו המחשבה בראש
"אוי כמה זה קשה לעמוד" או "כמה פעמים אני עוד אצטרך לקום עד שלא אפול?". הקושי בכלל היה אתגר וכל תינוק לומד לעמוד בסופו של דבר.
אבל לפעמים קורה לנו משהו בדרך ולעמוד, נראה לנו משימה בלתי אפשרית. איך זה יכול להיות? איך לפעמים אנחנו מוותרים בכזאת קלות ולא רואים את התקווה?
זה יכול להיות משהו ענק ומשהו קטנטן אבל, בעיננו, זה מכשול או פחד, שלא ניתן לעבור.
אני לא מדברת על סוף עצוב ו"החיסון" של "הוירוס הזה" (וירוס הקושי),
הוא "משהו" מבפנים, שילחש לנו, שאנחנו מוותרים מתוך בחירה,
"משהו" שיראה לנו, שיש דרך חזרה, "משהו" שיגלה לנו שיש אור בקצה האפילה. והמשהו הזה, זו היכולת שלנו להאיר, לכוון ולעודד את הילד שבנו ולהראות לו
איך יכול להיות סוף טוב לסיפור הזה.
לדעת לראות את הקושי כאתגר, לזכור איך זחלנו ולמדנו ללכת, לזהות ולראות
את הכוחות בתוכנו, להאמין בעצמנו. לדעת שיש סוף טוב לסיפור הזה, גם אם נתקענו, אפשר לעצור רגע ולנשום עמוק,
לזכור שהכל זמני. קושי שיש עכשיו , אחר כך הופך להיסטוריה ורק הטיפול באתגר הזה,
יגלה לנו את הכוחות האמיתיים שלנו, עד כמה הם עצומים.
ללא האתגר הזה לא נוכל לצמוח ולגלות מי אנחנו.
אנחנו צריכים רק להאמין שאנחנו יכולים ואז לטפס מדרגה, מדרגה
ואז מתגלה לנו האור הנפלא.