הוא הגיע אליי נסער וכועס, רק רצה ללכת

Translate this post

ראיתי בדמעותיו שאינו מאמין או בוטח וליבו מיואש...הוא ברח מהחדר, רצתי אחריו

-"אני לא מוותרת עליך! " אמרתי

-"את לא מכירה אותי, את סתם אומרת" , ענה

-"אמא סיפרה לי שקשה לך וכמה אתה נפלא ואיזה לב ענק יש לך"

-את משקרת" הוא אמר

-"תן לי הזדמנות, כי אני לא מוותרת" ביקשתי

הוא נתן לי הזדמנות. ...

בפגישה השניה הוא סימס לי פרח.

בשלישית, הוא עזב את הפלאפון בזמן המפגש.

ברביעית הוא כבר ישב יותר זקוף

-"הכל בסדר" אמר. "למדתי להתעניין בשיעור המשעמם, אני מצליח בספורט, המורה כבר לא קוראת לי לשיחה כל הזמן".

-חייגתי לאימו, שאלתי "הכל בסדר?"

-"מפצצה מתקתקת הפך לרגוע" היא אמרה "את עושה לו טוב. המחנכת מרוצה".

ממפגש למפגש התאהבתי בו הוא הזדקף ולמד לחייך שיחקנו דיברנו וצחקנו הוא מתחיל להאמין שאיכפת לי הוא מתחיל לראות את הקסם שבו, הוא מתחיל לפרוח ולהקסים את סובביו.

אני שמחה לראות את הקסם הזה היופי הפנימי, שיוצא החוצה, האמונה והבטחון שממלאים את ליבו אני יודעת שזו הנקודה הקריטית, עכשיו כשפגש את התקווה הוא יידע שתמיד היא שם! הוא רק צריך להיזכר בה בזמן מצוקה.