כשהייתי בתיכון הרגשתי שונה, אחרת

הלכתי לבית הספר וכל מה שאני זוכרת זה, שהמורה דיברה ברקע ואני ציירתי כל מיני נשים עם תלבושות מעוצבות ולא היה לי מושג על מה המורה מדברת. הייתי שומעת רק את המכוניות בכביש, את הצפירות ואת השעון המתקתק.

תמיד פחדתי שהמורה תפנה אליי או שאחד התלמידים ישאל אותי מה היא אמרה, שלא יגלו שאני לא נמצאת "שם".

לא ידעתי איך לקרוא ל"דבר הזה", אבל זה היה משהו יומיומי רגיל.

למזלי , כן הצלחתי במבחנים, לא היה לי מושג איך, תמיד הייתי הולכת למבחן בתחושה שאני לא יודעת כלום ואיכשהו הייתי מצליחה.

קיבלתי "מתנה", שקלטתי את החומר והסתדרתי, רוב הציונים שלי היו יפים, אבל לא היה לי מושג מה קורה בסביבתי, לא במהלך השיעור ולא מבחינה חברתית, תמיד מישהי היתה צריכה לעדכן אותי כדי שאני אדע.

לא ידעתי "מי נגד מי", מה קורה בהפסקות, פשוט הלכתי עם החברות ועם הזרם, לא באמת הייתי "מחוברת" למצב.

כשהתחלתי לאמן תלמידי תיכון, פתאום קלטתי את כמות הילדים שיש להם "בלאק אאוט" שמקשה עליהם במבחנים, זה החזיר אותי לתקופת בית הספר שם תמיד הייתי בטוחה שאם הצלחתי במבחן כנראה זה היה "פוקס". גם בצבא כשהייתי בקורס, חברה ששמרה איתי , ביקשה שנלמד ביחד למבחן תוך כדי שמירה, לא רציתי, אך היא התעקשה, היא הקריאה תוך כדיי הפטרול, את החומר ואני "ריחפתי" כרגיל. בסופו של דבר הוצאתי ציון יותר טוב ממנה והיא כל כך כעסה עליי ולא היה לי מושג איך זה יכול להיות אם "לא הייתי שם" .

ואז יצאתי להתקשר לאבא שלי, שיתפתי אותו שקיבלתי 90 ושאני לא מבינה איך זה והוא אמר לי

"את ממשפחת הדורונים" והמשפט הזה נחרט.

היום, חרדת המבחנים, רק עולה וגוברת, ישנם ילדים פרפקציוניסטים או בעלי ציפיות גדולות, ישנם ילדים שההורים מצפים מהם ויש כאלה שסובלים מחוסר ריכוז / קשב או ליקויי למידה וזה מתבטא גם ב"בלאק אאוט" והרבה ילדים לא מצליחים להגיע לאיפה שהם רוצים כי אחרי "בלאק-אאוט" אחד, יש חשש מ"בלק אאוט" שני וזה מדרון חלקלק.

אני מודה על כך שהסתדרתי, גם למדתי שכשאנשים מדברים איתי אפשר לשאול "שאלת מחץ", שאלה שחוזרת על חלק מהתוכן שקלטתי בצורה שאקבל מידע נוסף שפספסתי, ב70% זה הצליח ולפעמים זה לא עבד.

עם הזמן, הדברים האלו השתפרו מאוד והיום אני קשובה ומרוכזת. יש אנשים שזה חולף אצלם ואחרים שפחות ואני שמחה שיש לזה שם, אפילו שמעולם לא עשיתי איבחון ואני גאה להיות בסטטיסטיקה טובה ויודעת שיש פתרונות.

למעשה, לא הקושי קובע, אלא השילוב של מה שאתה אומר לעצמך, כשאתה מעצים את ה"בלאק אאוט" הראשון ואיזה מסקנות אתה מסיק...., חלק מהילדים מרימים ידיים לגמרי ויש המון מה לעשות, לבדוק עם הילד מה קורה איתו בזמן אמת, לתרגל איתו כדי שירגיש טוב יותר וליצור הצלחה

ואפילו מהפך.

כן זה אפשרי! ...

תודה על ההקשבה...דברו איתי

אורנית דורון

מאמנת ילדים ונוער - להיות מאושרים

בשיטת האימון האינטגרטיבי