בגישת האימון האינטגרטיבי, הילד מרגיש בתחרות,
כי אין לו מושג, מה הייחוד שלו.
הוא מרגיש שהוא צריך להיות "משהו", כדי להיות.
כשאין לו חברים, זו קריאה פנימית לילד למצוא מה מיוחד בו.
הילד מאמין ש"זה האופי שלי",
אבל בעצם זו קריאה לשינויי והתפתחות.
ילדים רבים "מרצים" את הסביבה
וכך הם הופכים ל"טובים" ולא מגלים אותם,
מה הרצונות שלהם ואף אחד לא מתפעל מהם,
כי הם לא מביאים את עצמם.
מה עושים כדי ליצור שינוי?
לפעמים, לילד ללא חברים, יש רק שריר חלש של חברותיות,
שהוא רק צריך לחזק.
על ידי שאלות, אפשר בעצם להבין, מה קורה לתחושות של הילד.
חשוב, למצוא קשר שהוא חווה בעבר
ולהזכיר לו, שיש לו את המיומנות הזו,
גם אם זה היה לפני הרבה שנים.
כדאי לשאול את הילד, מהי חברות טובה בעיניו
וכן לפתח את מימד התקשורת אצלו, שזה בעצם מורכב מ:
-ביטוי עצמי
-התעניינות בזולת
-יצירת מרווח נעים בינו לבין הזולת
וצריך לעזור לו לשפר את המיומנות החסרה.
בתפישת העולם של האימון האינטגרטיבי, הילד מחובר לפוטנציאל אינסופי
ואת החברותיות אפשר לפתח ולהגדיל.
בעצם, כל ילד זקוק לשלושה דברים כדיי להיות מאושר:
-משמעות
-חיבור
-סיפוק
התחושה הזו, שאין לו חברים, זו חוויה פנימית של הילד, שהוא כזה.
ישנם ילדים, שלא יודעים ליצור קשר
וישנם ילדים שלא יודעים לשמור על קשר.
אבל בכל דקה אפשר להתחיל לפעול אחרת,
צריך רק לשנות את המופע הפנימי של הילד.
באימון, אני עוזרת לילד לשנות את המופע הפנימי,
עוזרת לו לפוגג את הרעיון הזה של "לא אוהבים אותי"
ובודקת, איזה "שריר" צריך לחזק
ואז הילד הופך מקורבן ליוצר.
וכשהילד לומד להכיר את עצמו, משהו משתנה אצלו ובסביבתו.
