הקורונה וההתפכחות- סיפור אישי ובסופו טיפ טיפולי

בתחילת 2020, כשהגיעה ההבנה שיש וירוס לא ידוע,

אני עוד הייתי שקועה בחלומות.

עבדתי במשרה מלאה ואחר הצהרים אימנתי ילדים

וחזרתי לביתי כל ערב עם תחושת שליחות ואושר ענקית.

אלה היו רגעים נפלאים עבורי, שנמשכו נספר שנים.

כשנכנס לחיינו הסגר הראשון, הייתי מלאה אופטימיות,

התנדבתי, אימנתי בזום והתקרבתי לילדיי,

אפילו חגגתי במטבח ואפיתי כמו כולם חלות,

האמנתי שהכל נפלא והקושי עוזר לנו לצמוח ולהתפתח

והנתינה היא הדבר הראשון במעלה,

ואז חזרתי מחל"ת לעבודה במשרה חלקית,

ידעתי שהמשבר הסתיים והמשכתי בעשיה...

כשהתחיל הסגר השני, כבר לא הייתע אותה אישה,

התעוררתי מחלום לתוך מציאות מורכבת פוליטית,

חברתית וכלכלית ולא הצלחתי לחלום ולהאמין בטוב,

ההתפקחות הייתה קשה, מן סטירת לחי ענקית,

לאדם שאוהב להאמין רק בטוב,

שמקטין את הרע ושמח ואופטימי רוב הזמן.

המבחן "מועד ב'”, לא כל כך הצליח לי,

המחשבות שלי נדדו כל הזמן, אימנתי פחות,

כי בזום זה פחות התאים לאהבה וייחס אישי,

שאני חשה כלפי המתאמנים.

פתאום הבנתי, שהעתיד הכלכלי שלי, פחות בטוח,

הקשיים הרגשיים של סובביי עוד לא התייצבו

וחששתי גם מתוצאות העתיד אצל בני הנוער של 2020.

הרגשתי שאני מחפשת דרכים לאסוף את הכוחות שלי

ולהמשיך להיות אופטימית, תומכת ומעודדת.

חיפשתי דרכים, קראתי ספרים, צפיתי בקומדיות,

הלכתי ברגל וניהלתי שיחות טלפון ארוכות

ואסאמאסים עם אימוג'ים.

חבר טוב אמר לי, שזאת התפכחות, שבעצם התנפצו חלומותי

ואני רואה את המציאות כמו רוב האנשים.

"אם זאת המציאות”, חשבתי, "אני מעדיפה לחלום!”

יצאתי עם הכלבה שלי, “לינה", לגינה, טיילנו, ראיתי פרפר כתום,

“זה מקסים" חשבתי, בעצם הטבע ממשיך כרגיל והכל מתקיים שם.

הבנתי, שאני צריכה לעשות "סדר" במחשבות.

חשבתי, מה הייתי עושה עם מטופל שמרגיש מבולבל?

בוודאי הייתי עוזרת לו לארגן את המחשבות,

לבדוק איפה הוא נמצא ולאן הוא רוצה להגיע,

לברר, האם זו רק מחשבה?

הבנתי, שבעצם קיבלתי במתנה את היכולת

לארגן לעצמי את המחשבות.

שאלתי את עצמי, מה יכולה להיות מטרה שתעזור לי לעשות סדר?

הבנתי, שאם אשתף את תהליך השינוי שאני עוברת,

אוכל לעזור לאנשיםאחרים, שלא יודעים לעשות זאת לבד.

פרקתי את המחשבות שלי לגורמים, בעזרת עט ודף.

זה היה השלב הראשון, לברר לעצמי,

מה בעצם עובר לי בראש וכמה זה שונה מהסגר הראשון?

ואז הבנתי שהתחושה בהתחלה היתה של "ביחד נעבור את זה"

רצינו כולנו לעזור זה לזה, יכולנו להתגבש עם הסביבה הקרובה לנו,

הערכנו את מה שיש, הסתכלנו לתוך עצמינו והייתה לנו תקווה,

לצאת מהמצב "טובים יותר", אך התקווה הזו נגוזה,

כשהסתבר שזה ייקח המון זמן

ובתהליך ההתפכחות ראינו את בעליי העסקים קורסים,

את הממשלה, שלא מצליחה לנהל את המדינה,

את הצער על החלשים, את הזקנים הבודדים,

את התלמידים שאיבדו את הסדר והשיגרה!

את כל הקשיים שהועצמו אצל כולם,

במיוחד אצל האנשים שהיה להם כבר קושי,

שהלך וגדל עם הזמן.

נוצר סוג של כאוס וחוסר תקווה,

דבר שמעורר דכאון וחרדה אצלנו

והאנרגיה השלילית הזאת מועברת ביננו

וגם לחיות המחמד שלנו.

ואני, שאינני רוצה להרגיש את הצער הזה,

ברחתי לתוך סדרות קומיות, אפייה עשייה וחלומות

וזה בעצם לא היווה תרופה עבורי.

עכשיו, אני מבינה שצריך לנשום , להרגע ולעצור

ולומר, שהכל בסדר.

זה הכי טבעי לרצות לשמוח ולהיות אופטימי,

אבל זה בסדר, לפעמים, גם לדאוג ולהיות עצוב.

בעצם, הכל כרגע זמני, זו תקופה שתסתיים עוד שנה

ואחר כך נחזור לשיגרה כמו קודם, אבל בצורה יותר מפוכחת.

זה בעצם ההגיון, שאנחנו פוגעים בטבע והטבע פוגע בנו

וצריך לעצור ולחשוב מחדש, מה ואיך לעשות אחרת.

ובעצם, אני מאושרת עם הילדים, הבית והחלומות שלי

ורק שכחתי לראות את הטוב ולראות מה בעצם אני יכולה לעשות

כדיי להרגיש טוב יותר.(הכל בשליטתי)

וזה מה שקרה היום...שמחתי שאני עוצרת וחושבת,

אני כבר לא על אוטומט וזה נפלא!

אני נושמת ועוצרת וזה מצויין.

ואם אשאל את עצמי שוב ושוב את אותה שאלה,

אז התשובה בסוף תגיע לבד.

והשאלה היא "מה יכול לגרום לי להרגיש טוב יותר"?

וזו תהיה התחלה טובה.